פסק הדין סב סביב שאלת תחולתו של חוק הגנת הפרטיות, התשל"א-1981 בבתי הדין הרבניים.

במסגרת תביעת גירושין ולשם הוכחת עילת הגירושין הציג הבעל ראיות על כך שאשתו קיימה יחסי מין עם אחר. האשה טענה כי ראיות אלו אינן קבילות לפי חוק הגנת הפרטיות מאחר שנאספו ללא ידיעתה ובלי הסכמתה. בית הדין הרבני האזורי קבע כי העותרת חייבת לקבל גט לאלתר. בית הדין סמך את פסק דינו על הראיות וקבע כי הן קבילות, גם אם הושגו תוך פגיעה בפרטיות העותרת. ערעורה של האשה לבית הדין הרבני הגדול נדחה.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי חוק הגנת הפרטיות, לרבות כלל הפסילה הקבוע בס' 32, לפיו חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, חל בבתי הדין הרבניים.