העותרת, במקור דנית אשר נתגיירה וקיבלה אזרחות ישראלית בעקבות נישואיה לאזרח ישראלי, נסעה עם שלושת ילדיה לדנמרק, והגישה נגד הבעל תביעת גירושין. לאחר מכן הגיש הבעל תביעת גירושין בבית הדין הרבני בישראל. לבקשת הבעל הוציא בית הדין צו המורה על השבת הילדים מדנמרק לישראל. כמו כן הגיש בית הדין לבקשת בית המשפט בדנמרק חוות דעת אודות דין ישראל בנושא נטילת הילדים לדנמרק בהתאם לאמנת האג. העותרת טוענת כי בית הדין נעדר סמכות לדון בתביעת הגירושין וליתן חוות דעת לבית המשפט בדנמרק.

בית המשפט העליון קבע כי סמכותו של בית הדין הרבני על פי התנאים המנויים בס' 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 היא סמכות אישית שצריכה להתקיים בכל אחד מבעלי הדין. אחד התנאים הוא "בישראל", אשר לגבי התובע די בנוכחות קונסטרוקטיבית כדי למלאו, ולגבי הנתבע יש להוכיח זיקה בינו לבין ישראל. במקרה זה יש לעותרת זיקה לישראל, ואין בבריחתה כדי לנתק זיקה זו באופן אשר מפקיע את סמכותו של בית הדין הרבני. 

בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בתביעתו של המשיב לגירושין וכן להצהיר כי הילדים הוצאו מישראל שלא כדין.