העותר והמשיבה הם אזרחי ותושבי מונקו שנישאו בנישואים אזרחיים ודתיים, והתגרשו בגירושין אזרחיים במונקו. האשה הגישה לבית הדין הרבני תביעת גירושין לצד תביעת מזונות אשה שלא אגב גירושין. בעת שהותו בישראל, הוצא נגד העותר צו עיכוב יציאה מהארץ לבקשת האשה. העותר טוען כי בית הדין נעדר סמכות לדון בעניינם של בני הזוג בהיעדר זיקה של מי מהם לישראל. בית הדין טען כי מוקנית לו סמכות לדון בעניין מזונות האשה, ואגב כך הוא מוסמך לדון בשאלת הגירושין.

בית המשפט העליון קבע כי סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים בישראל בענייני נישואין וגירושין אינן משתרעות על יהודי העולם כולו באשר הם. על פי ס' 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 סמכותו הייחודית של בית הדין מותנית בקיום תנאי הסמכות הפרסונלית - היותם אזרחי המדינה או תושביה, ותנאי הסמכות הטריטוריאלית - הימצאותם בישראל. במקרה דנן שני בני הזוג אינם מקיימים את תנאי האזרחות או התושבות בישראל. כמו כן לא ניתנה הסכמת הצדדים כדי להקנות לבית הדין סמכות לדון בעניינם לפי ס' 9 לחוק. לפיכך אין לבית הדין הרבני בישראל סמכות לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה.