המאמר עוסק בשאלה אם לפי דין המשנה והתלמוד אישה המורדת בבעלה זכאית לקבל גט בעל כורחו של בעלה. אמנם המקורות העוסקים בהלכת המורדת מתמקדים בהיבטים הממוניים של ההלכה, אך ניתוחם מצביע על כך שלכפיית גט בסיס איתן בהם, מוקדם ומוצק מכפי שנטען עד כה. 

לאורך הספרות התלמודית, במשנה, בתוספתא ובתלמודים, מתקיים מתח בין שתי גישות מנוגדות באשר לפרטי הלכת המורדת ובאשר לתכליתה. לפי האחת מופעלת כנגד המורדת סנקציה הדרגתית ומתמשכת שתכליתה להובילה לסיים את מרידתה. לפי השנייה מאבדת האישה את כתובתה באחת לאחר תקופת המתנה של כארבעה שבועות. טענת המאמר היא כי תכליתה של הלכת המורדת לפי הגישה האחרונה להביא לסיום מהיר של הסכסוך בין בני הזוג, אם באמצעות הפסקת המרידה ואם באמצעות פירוד מלא ביניהם. פירוד זה טומן בחובו גם כפיית גט במקרה שבו האישה בוחרת שלא לקבל את כתובתה ולהתגרש מבעלה. 

השאלה של כפיית גט בהלכת המורדת שנויה במחלוקת בין פרשני התלמוד. מפירושו של רש"י לסוגיה על תמיכה בכפיית גט. לפירוש זה ישנם יתרונות פרשניים משמעותיים שעליהם עומד המאמר, והפירוש מסייע לפיכך בפענוח הספרותי של פשטי המקורות הנדונים. הפירוש משתלב במסורת פרשנית-הלכתית שבה אחזו גם רבותיו ותלמידיו של רש"י, מסורת שבדומה לעמדת הגאונים תמכה בכפיית גט בהלכת המורדת. עמדה זו עומדת בניגוד לעמדה הנחרצת שהשמיע רבנו תם השוללת את כפיית הגט, ואשר אומצה הלכה למעשה בידי ממשיכיו. 

לאור המסקנה בדבר מקומה של כפיית גט בהלכת המורדת, דן המאמר במסורת עמומה בירושלמי שהעניקה לגיטימציה משפטית לתנאי העוסק במקרה מעין הלכת המורדת. תנאי זה זוהה במחקר כחלק ממסורת ארץ ישראלית מתמשכת. במאמר נטען כי תפקידו העיקרי של התנאי שבירושלמי הוא לאפשר לצדדים להציב הסדרים ממוניים שונים במקרה של פירוז, במקום ההסדרה הממונית שבמשנה ובתוספתא שמשמעותה אובדן מלא של כתובת האישה.