מטרתו של המאמר היא לברר האם מסורבת גט תוכל להיפרע את נזקה מן הסרבן. בשלב הראשון המאמר בוחן אם לבית משפט אזרחי יש סמכות עניינית לדון בתביעת נזיקין המוגשת נגד סרבן הגט על יסוד ההנחה שקיים פסק דין של גירושין. עילות תביעה פוטנציאליות נבחנות בשלב השני. בידי האישה יש לכאורה שלוש אפשרויות מבטיחות: תביעה על בסיס חוקתי, תביעת רשלנות ותביעה של הפרת חובה חקוקה. המאמר טוען כי אין להכיר בעוולה חוקתית עצמאית, שאין מקום לתביעה של פרט אחד נגד פרט אחר בגין הפרת חובה חקוקה הנסמכת על הפרת הוראתו של חוק יסוד, ושתביעת רשלנות המבוססת על פגיעה בזכות יסוד אינה נבדלת למעשה מתביעת רשלנות מסורתית. לאחר מכן המאמר מראה כי בכפוף לסייגים אחרים, שמקורם בדיני הגירושין העבריים, ניתן לזכות את האישה בפיצוי הן בעילת רשלנות והן בעילה של הפרת חובה חקוקה (הנסמכת על הוראת חוק עונשית).

המאמר מציע, בראש ובראשונה, שזכות התביעה נגד סרבן הגט תותנה בקיומו של פסק דין של גירושין שדרגתו הינה דרגת 'כופין' או חיוב לגרש (שכן בנסיבות אחדות תבשיל תביעת נזיקין בגין 'סרבנות' את האשה בהמשך הדרך). לגבי המקרים הבודדים שבהם ניתן פסק דין בדרגת 'כופין' אין צורך בהתאמות נוספות. באשר למקרים שבהם נפסק כי האיש חייב לגרש את אשתו, המאמר מציע שפיצויי הנזיקין ישולמו למסורבת הגט על פי אמות מידה המקובלות במשפט העברי ביחס למזונות. החיוב לשלם פיצויי נזיקין ייחשב בעיני המשפט העברי (אם כי לא מנקודת המבט האזרחית) לחיוב בתשלום מזונות, שהוא חיוב על פי הדין הדתי. הלחץ הממוני ייחשב ל'כפייה בדרך בררה' והגט שיינתן בעקבותיו לא יהא מעושה.