החוק מעניק לבית הדין מגוון סמכויות שעניינן הטלת סנקציות על סרבני גט וסרבניות גט. החוק נחקק על מנת לאפשר לבתי הדין לכפות על בעלי הדין את פסקי הדין בהם בעל דין חויב לתת או לקבל גט. 

החוק בא לענות על הצורך ההלכתי להבדיל בין שני סוגים של סנקציות: סנקציות חיוב וסנקציות כפייה. סנקציית הכפייה החמורה ביותר היא המאסר (סעיף 3), אך בגלל שבתי הדין אינם עושים שימוש בסנקציית המאסר במקרים בהם הם לא הגיעו למסקנה שמבחינה הלכתית ניתן לכפות על הבעל לתת גט, נקבעו בחוק גם סנקציות "עקיפות", שמבחינה הלכתית ניתן להטיל על סרבן גט גם כאשר הוא "חויב" בגט אך לא ניתן לכפות עליו לתת אותו (סעיף 2). סנקציות עקיפות אלו - הכוללות איסור יציא מהארץ, שלילת רשיון נהיגה, ועוד - מתאימות להיתר ההלכתי שקבע הפוסק רבינו תם (1100-1171) לפיו גם כאשר לא ניתן לכפות בעל לתת גט ניתן בכל זאת לגזור עליו "הרחקות" המהוות סנקציות עקיפות (בז'רגון ההלכתי- "הרחקות דרבינו תם).