עתירה של רבנים רפורמיים שבקשתם לקבל הכרה כ"רושמי נישואין" (הכרה הנותנת למחזיק בה סמכות לערוך נישואין שיקבלו תוקף לפי חוקי המדינה) סורבה על ידי שר הדתות ומועצת הרבנות הראשית.
בית המשפט העליון דחה את העתירה. נקבע כי שר הדתות רשאי וחייב לפעול על פי שיקולים הלכתיים בבואו לתת היתר לרשום נישואין, כיון שנקבע בחוק כי דיני נישואין וגירושין בישראל ייערכו לפי דין תורה. הפירוש שניתן למונח "דין תורה" רלוונטי לא רק לגירושין לפי דין תורה אלא גם לנישואין לפיו. "דין תורה" פירושו לא רק תורה שבכתב (המקרא) אלא כל מכלול הדינים שבעולמה של ההלכה, לרבות תקנות ופירושים המתוספים למערכת זו בזמננו. התוצאה של קביעה זו היא שמשמעותו המשפטית של "דין תורה" תיקבע על ידי בתי הדין הרבניים הממלכתיים ומועצת הרבנות הראשית. תוצאה זו מוצדקת לדעת ביהמ"ש כיון שהכרה בזרמים הלכתיים אחרים תגרור אנדרלמוסיה בדיני הנישואין והגירושין במדינה.
טענת העותרים לפיה חופש הדת שלהם נפגע נדחתה וביהמ"ש קבע כי הסדרי נישואין וגירושין משוריינים מידי טענות שיסודן בזכויות יסוד פסיקתיות, דבר שבא לידי ביטוי בסעיף מפורש בחוק שיווי זכויות האישה.
