שתי עתירות כנגד החלטות בית הדין אשר שוללות את תוקפן של תקנות המסדירות את הליך הבקשה ליישוב סכסוך בטענה כי אלו סותרות את האמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים.
בית המשפט העליון קיבל את אחת מהעתירות ודחה את השניה וקבע כי תקנות 258כ(ג) ו- 258כא(ב) לתקנות סדר הדין קובעות כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך כמוה כהגשת תביעות בפני בית-המשפט לענייני משפחה בענייני חלוקת רכוש, מזונות ומדור, וכן משמורת וחינוך קטינים בנסיבות בהן הדבר נובע מהקשר שבין בני-הזוג. משמעותן של התקנות הנדונות היא כי אין בכוחה של תביעת גירושין שהוגשה לבית-הדין הרבני לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, כדי להקנות לבית-הדין סמכות-שיפוט בעניינים שנכרכו בפניו; זאת, למעט בנסיבות בהן בן-הזוג נמנע מלהגיש בפני בית-המשפט לענייני משפחה כתבי תביעה בתקופת-הזמן שנקבעה לכך בתקנה 258כא, שאז הבקשה ליישוב סכסוך נמחקת.
