עתירה לביטול פסקי הדין של בתי הדין הרבניים אשר דנו בחלוקת רכוש בני הזוג. בית הדין קבע כי לעותרת אין זכויות בדירת המגורים של בני הזוג משום שחזקת השיתוף אינה חלה על המקרה.

בית המשפט העליון קיבל את העתירה וקבע כי מאז הלכת בבלי מחוייבים בתי הדין להחיל את חזקת השיתוף כפי שנקבעה ופותחה על ידי בית המשפט העליון. התעלמות בית הדין מהלכה זו מצדיק את התערבותו של בית המשפט. אין לקבל את קביעתו של בית הדין לפיה יש להחיל על המקרה את הנורמות שתפסו בנוגע להלכת השיתוף במועד נישואי הצדדים שכן הלכת השיתוף היא מכשיר משפטי הנועד להגשים מטרה חברתית. כאשר מדובר בדירת המגורים של בני הזוג נדרשת ראיות ממשיות וכבדות משקל על מנת לסתור את החזקה. העובדה כי הדירה רשומה על שם בן הזוג ומקורות המימון אין בהם כשלעצמם כדי לסתור את חזקת השיתוף.