בשנים האחרונות ניכרת בבתי דין רבניים נטייה הולכת וגוברת לבטל למפרע גיטין שניתנו על סמך הסכם גירושין במקרה שבו הופר אחד הסעיפים על ידי האשה. זאת, גם אם ההפרה אירעה זמן רב לאחר מתן הגט, וגם במקרה שבו הבעל לשעבר כבר נשוי וכדומה. ההשלכה של ביטול כזה אינה צריכה הרחבה, בפרט במקרים שבהם לאשה כבר יש ילדים מגבר אחר (גם מקרים כאלה נזכרים במאמר). הטענה של בתי הדין היא כי מדובר בגט מוטעה - קרי: גט שניתן על סמך הסתמכות של הבעל כי ההסכם לא יופר - וכי ההפרה גורמת לכך שהגט ייחשב פסול. 

סקירה של פסקי דין רבים מן העבר, שלא הלכו בדרך של ביטול הגט במקרה של הפרת הסכם הגירושין ואף חשבו שהדבר אינו אפשרי, מעידה כי מדובר בתופעה של השנים האחרונות. המאמר מראה שעד תחילת 2008 ביטל בית הדין הרבני הגדול פסיקות כאלה של בתי הדין האזוריים, אך לאחרונה השתנתה התמונה.

במאמר נבחנים פסקי הדין של ההרכב המוביל מגמה זו. בחינה זו, שהינה עיקרו של המאמר, מעלה שורה ארוכה של תמיהות וסימני שאלה על אודות המהלך ההלכתי והמשפטי והבעייתי מאוד שבו הולך ההרכב. בין היתר, המאמר עומד על כך שכמעט כל המקרים בסוגיה דנן אירעו כשהאשה תבעה מזונות בשם ילדיה בבית המשפט - דבר המעלה סימן שאלה גדול סביב טענת בית הדין שלפיה הבעל הוטעה משום שהיה ברור לו כי הסכם הגירושין הוא סופי גם בנוגע לענייני הילדים. 

דומה כי הסוגיה מלמדת על כך שבתי הדין מצאו טכניקה חדשה להשבת סמכויות בעניינים הנלווים לגירושין: הם הופכים את קיומו של הסכם הגירושין ותנאיו לעניין המשליך על כשרות הגט וממילא נתון לסמכותם הבלעדית. אם כן, מדובר בשלב נוסף ומשמעותי במאבק הסמכויות שבין בתי הדין לבתי המשפט.