מאמר זה מנסה לבחון מהי כתיבה פרו-נשית דרך ביקורת פמניסטית על מאמרם של קפלן ופרי ('על אחריותם בנזיקין של סרבני גט'). הטענה המרכזית במאמר זה היא שכתיבה פרו-נשית אינה יכולה להימצא בתוך מסגרת אפיסטמולוגית המאופיינת כ'גברית', אשר אין בה קריאת תיגר על מערכות הכוח שהסדר המשפטי נתון מבוסס בתוכן, ובהתאמה, הנסיון למצוא מזור לסבל הנשי שבו. כך, מבוקר במאמר ניתוחם של קפלן ופרי את ההיתכנות של הגשת תביעה נזיקית על ידי אשה מסורבת גט, באשר ניתוח זה נעשה כולו בתוך המסגרת של המגבלות הדכאניות והאנטי-פמניסטיות שדיני המשפחה מטילים על זכויותיהן של נשים יהודיות. במאמר יש הצעה לקריאה אחרת, מזווית פמניסטית, של יחסי הכוחות בין דיני הנזיקין ודיני המשפחה במשפט הישראלי, באופן שתביעותיהן הנזיקיות של נשים מסורבות גט לא רק שלא תוכפפנה לתנאים הדכאניים שדיני המשפחה מכתיבים כיום לנשים אלה, כפי שקפלן ופרי מציעים, אלא שיהיה בהם משום מנוף לשינוי יחסם של דיני המשפחה אל נשים. עם זאת אין המאמר מציע עליונות נזיקית על דיני המשפחה, אלא הבנה שמערכות דינים אלה יכולות לנהל דיאלוג של רפורמה, תוך כיבוד גבולותיהן אהדדי. במאמר יש גם עמידה על הסכנה שבכתיבה הנדמית פרו-נשית, אשר כל עוד אין בה, למצער, נסיון לחשוף, ואולי אף לפרק, את היררכיית הכוח המופעלת במשפט נגד נשים, היא עלולה ליהפך לקרדום לחפור בו נגד נשים תוך שימוש באיצטלה של דאגה לזכויותיהן. לדידם של סוכני משפט שונים, כגון עורכי דין ועורכות דין, שופטים, שופטות ועוד, מאמר מסוג זה של קפלן ופרי, הנחזה לפרו-נשי, עלול להוות סמכות משפטית לביסוסה של הגבלת זכויותיהן הנזיקיות של נשים מסורבות גט, ולכן ראוי לאימוץ במסגרת מה שייחשב על ידיהם ל'עשייה פמניסטית'.