תביעות נזיקין בתא המשפחתי הפכו לחזון נפוץ במחוזותינו. ילדים תובעים את הוריהם ובני זוג תובעים את בני זוגם או את בני זוגם לשעבר. התביעות הללו מזמנות מפגש מרתק בין דיני הנזיקין, שברוב המקרים עוסקים ביחסים בין זרים, לבין ענייני משפחה, מפגש היוצר לעיתים ניצוצות של ממש. הדברים מקבלים משנה תוקף בייחוד במשפט הישראלי, שבו בכל הקשור לענייני נישואין וגירושין הערכאה המוסמכת היא בית הדין הדתי, והדין השליט הוא הדין האישי, ולעומת זאת תביעת הנזיקין מתבררת בבית משפט לענייני משפחה על פי הדין האזרחי. ההכרה בתביעות כאלה היא לעיתים שנויה במחלוקת, ובעיקר אמורים הדברים בתביעות נזיקין של מסורבות גט נגד בעליהן, שכן עולות טענות של עקיפת הערכאה האזרחית את הערכאה הדתית דרך התערבות בענייני גירושין והשפעה, בעקיפין או אף במישרין, על מתן הגט וכשרותו.
המאמר בוחן את הסוגיה דרך המתווה של קלברזי ומלמד באשר להגנה על זכות משפטית בשתי צורות חלופיות - סעד ראשי וסעד משני - תוך פנייה לכמה כללים, האחד מהם הוא כלל האחריות לטובת הניזוק, שמשמעותו שהסעד המשני יינתן כשהחברה אינה מקנה את הסעד הראשי. כלל האחריות משמש לצורך הנחת הבסיס להבנה בדבר כניסת דיני הנזיקין, דרך מתן סעד משני, לוואקום שיוצרים דיני המשפחה דרך אי מתן הסעד הראשי. מתווה זה משמש אף ליצירה אפשרית של כללים 'מקומיים' השייכים באופן בלעדי לסוגיה של תביעות נזיקין במשפחה בכלל ושל תביעות נזיקין בגין סרבנות גט בפרט, ולמתן לגיטימיות לכללים חדשים כאלה מכיוונם של דיני הנזיקין. אף שבישראל מעורבות בסוגיה זו שאלות סבוכות של דת ומדינה, נמצא כי ההיקש מהמתווה של קלברזי ומלמד ראוי ומקדם.
