המערערת הגישה תביעת גירושין בה קבע בית-הדין הרבני כי המשיב מוכן ליתן גט כנגד הסדר רכושי אך המערערת מסרבת ומעגנת את עצמה. על כך לא הוגש ערעור. לאחר כשנתיים הגישה המערערת תביעת גירושין נוספת בה חזרה על טענותיה בתביעה הראשונה והוסיפה כי המשיב נישא לאישה שניה. תביעתה נדחתה. בערעור שהגישה לבית-הדין הרבני הגדול התחייב המשיב כי אם יתברר שהוא נישא לאשה אחרת, יתגרש מיידית ללא שום תנאי. לכן הוחזר הדיון לבית-הדין האזורי. בהמשך הורשע המשיב בעבירה של ריבוי נישואין. בית-המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המערערת לפיצוי בגין סרבנות גט ומכאן הערעור.
בית-המשפט הורה על חיוב הבעל בפיצוי האישה בגין סרבנות גט בתקופה שבה לא הייתה קביעה של בית-הדין הרבני השוללת סרבנות או מטילה את גורם הסרבנות על המערערת. ואולם ביחס לתקופה הקודמת, לגביה קבע בית-הדין כי האישה היא המעגנת עת עצמה, לא נפסק פיצוי.
