יוזמה חדשה מבקשת להחתים בעלים על שטר שבו יצהירו על הסכמתם לנתינת גט לנשותיהם במקרה שבו הם ייפגעו קשות חלילה. פתרון אפשרי למצוקה

לפני מספר שנים ייצגה הטוענת הרבנית רבקה לוביץ אישה עגונה שבעלה היה שרוי בתרדמת. לאחר תלאות שעברה, הגיעה האישה להרכב דיינים שהיה אמפתי למצבה וחיפש פתח לפתרון שיאפשר את התרתה. כמובן שהפתרונות במקרה זה הם קלושים, שכן אישה יהודייה יכולה להשתחרר מנישואין רק בשתי דרכים: אם הבעל נותן לה גט מרצונו או אם הוא מת. כמעט אין דרך עוקפת, בעיקר במקרים שבהם לא נפל כל פגם בטקס הקידושין של בני הזוג.

כיוון שהאיש חסר ההכרה לא היה מסוגל לתת לאישה גט, ובוודאי שלא מרצונו, ומנגד הרופאים סברו שהאיש לא עומד ללכת לעולמו בעתיד הקרוב, הסתמן שהפתרון לאישה האומללה רחוק. אחד הדיינים שישב על המדוכה פנה ללוביץ מספר פעמים במהלך ההתדיינות ושאל אם האיש לא הותיר אחריו מכתב או מסמך, שממנו עולה בבירור שהיה רוצה שאשתו תקבל ממנו גט ולא תישאר עגונה. "אולי הוא השאיר איזה פתק?", נשאלה לוביץ ונרמז לה כי בכוחו של מסמך כזה להציל את העגונה הצעירה. מובן שהאיש הפגוע לא דאג לשרבט מסמך שמבהיר שהוא היה מעדיף שאשתו תקבל גט ולא תישאר עגונה לנצח, כי אף אחד לא אמר לו שמסמך פשוט כזה עשוי להציל את נפשה של אשתו בשעת צרה.

מקרה דומה התעורר במקרה שעלה לכותרות בשנה האחרונה וזכה לשם "העגונה מצפת". במקרה זה נתן בית הדין האזורי בצפת פסק דין תקדימי שמעניק לעגונה שבעלה נפצע קשה בתאונת דרכים "גט זיכוי". כלומר, בית הדין שחרר אותה באמצעות גט שניתן מתוך אומדן שכך הבעל היה מעדיף. לאחר פרסום פסק הדין התעוררה סערה כנגד ההחלטה התקדימית ובין המתנגדים התקיפים עמדו דיינים בכירים. אחת ההשגות שנכתבו על פסק הדין התייחסה לכך שלא ניתן לשחרר את האישה בדרך זו מבלי שבידי הדיינים מצוי גילוי דעת של האיש שלפיו במקרה של חוסר יכולת גופנית הוא מעדיף כי אשתו תקבל גט. מסמך כזה כמובן שלא היה בנמצא.

להסיר את חרב העגינות

הסיפורים על אודות נשים שנותרות עגונות כתוצאה מפגיעה אנושה של בן זוגן הם תופעה מודרנית, שכן בעבר הטכנולוגיה לא אפשרה את ההארכה המלאכותית של חייהם והאישה הפכה לאלמנה. תופעה זו גם כמעט נעלמת מעיני הציבור הרחב, ורוב האנשים מעדיפים להדחיק את המציאות המרה ואת הידיעה שזה עלול להיות גורלם שלהם. למעשה מדובר באחת הטרגדיות ההלכתיות הקשות ביותר שאורבת לכל אישה יהודייה ונשואה. כל אחת היא עגונה בפוטנציה, וזאת בלי קשר לסוגיית מסורבות הגט שתלויה במידה רבה באישיותו של האיש. אישה עגונה יכולה להיות כל אחת, גם מי שחוותה נישואין מאושרים. על אחת כמה וכמה במדינת ישראל שלצערנו רוויה באירועים ביטחוניים, בחיילים צעירים שיוצאים לקרב ובתאונות דרכים.

כשהיה ברור לנו ב"מרכז צדק לנשים" שיש למצוא פתרון מניעתי לבעיית העגינות התבססנו על שתי הנחות: האחת אידיאולוגית, ולפיה "לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה" (כתובות סא ע"א). אף אישה לעולם לא צריכה להיות עגונה, ויותר מכך: אף אישה לא צריכה לחיות כאשר חרב העגינות התיאורטית מרחפת מעל ראשה. ההנחה השנייה היא מציאותית והתגבשה מתוך הניסיון שלנו. כאשר יש בנמצא פתח לפתרון שנעשה מבעוד יום, טרם המקרה הטראגי, בתי הדין נוטים להיאחז בו במקרה של עגינות (לא כך במקרים של סרבנות גט), גם אם מלכתחילה לא היו מעודדים את השימוש בו.

בהיסטוריה היהודית אנחנו מכירים מקרים נקודתיים שבהם אדם ספציפי ביקש מיוזמתו להציל את אשתו מגורל של עגינות ולכן דאג בעוד מועד להפקיד עבורה גט או לשלוח לה גט ממקום מושבו מעבר לים (אפשר ללמוד על יוזמות כאלה למשל מבבלי גיטין ל ע"א). יש גם דוגמאות לתקנה כללית שהוחלה באופן גורף בקהילה מסוימת, ומטרתה הייתה להגן על נשי הקהילה מפני סוגים שונים של עיגון. כך למשל, במאה ה–19 הנהיג החתם סופר בקהילתו נוסח של תנאי בקידושין עבור זוגות שבהם אחיו של האיש הוא מומר והאישה עלולה להיוותר עגונה במקרה שהאיש ילך לעולמו ללא צאצאים וללא אפשרות לחליצה מהאח (שו"ת חתם סופר ח"ג אבן העזר א', סימן קיא).

במחצית הראשונה של המאה ה–20, שידעה מלחמות עקובות מדם, היו רבנים שביקשו למנוע מנשים את הסבל שבעגינות והמליצו על פתרון כוללני. כך, במהלך מלחמת העולם השנייה חתמו מעל אלפיים חיילים יהודים נשואים שהתגייסו לצבא בנות הברית על הרשאה למתן גט למקרה שלא ישובו מהקרב, וזאת בהדרכת הרב יצחק הרצוג והרב בן ציון עוזיאל שתפקדו כרבנים הראשיים לארץ ישראל.

באותה רוח, פקודת מטכ"ל המאפשרת החתמת חיילים נשואים על הרשאה לגט נחקקה בראשית ימי המדינה על ידי הרב שלמה גורן זצ"ל ותקפה עד ימינו, אך לא נעשה בה שימוש בפועל באופן כוללני (ראו מקרה שבו נשאל הרב אליעזר יהודה וולדנברג על חייל שיצא למלחמת ששת הימים וחתם על הרשאה לגט עבור אשתו: ציץ אליעזר, חלק יא, סימן צ).

כמו ביטוח חיים

על יסוד התקנה של הרב הרצוג והרב גורן והנוסח שהם הציעו, ביקשנו במרכז להציע נוסח של מסמך שכל איש יחתום עליו על מנת למנוע מאשתו עגינות למקרה שהוא ח"ו ייפגע ויהיה שרוי בתרדמת. פוסקי ההלכה שאיתם התייעצנו נאלצו להתגבר על בעיות הלכתיות שונות, כגון החשש מדין שוטה בזמן שבו בית הדין נצרך להפעיל את ההרשאה ולתת לאישה גט, ועוד. בסופו של יום ולאחר עבודה מאומצת של הרב יונתן רוזנצוויג, הרב דוד ביגמן והערותיה של אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי, גיבשנו מסמך שעונה על הגדרים ההלכתיים. בשלב זה אישר את המסמך גם הרב שלמה ריסקין.

מסמך זה, שכינינו אותו "שטר ביטחון", אמור לאפשר לבית דין רבני לתת לאישה גט בשעת הצורך, במקום האיש שלה. לא מדובר בגט ממש, ואף לא בגט על תנאי, אלא במעין ייפוי כוח, ועל כן החתימה על המסמך פשוטה: על האיש לחתום על השטר שמצוי באתר האינטרנט שלנו בפני שני עדים כשרים ולשמור על המסמך לשעת צרה. בתפיסה שלנו, ואני מניחה שרבים יסכימו לה, חתימה על המסמך היא ביטוי לאהבה ולדאגה שבין איש לאשתו, ומאידך גיסא, דומה החתימה על השטר לפרקטיקה של חתימה על ביטוח חיים או ביטוח סיעודי. גם אם אנחנו מקווים שלא נצטרך – אנחנו דואגים לבצע את הפרוצדורה ולבטח את עתידנו מפני יום סגריר.

וכעת לשאלה שאנחנו נשאלים תדיר: איך נדע שבית הדין הרבני יממש את שטר הביטחון בשעת הצורך? ובכן, בשל הרוח שנושבת בבתי הדין לא ביקשנו את אישורם מראש לשטר. ואולם, מהניסיון שצברנו, כפי שנכתב בראשית המאמר, אנחנו מאמינים שכאשר מגיע לבית הדין מקרה טראגי של עגינות קשה (ודוק: לא סרבנות גט) הם נוקטים כל אמצעי הלכתי שקיים בפניהם על מנת לסייע לאישה העגונה. במקרים אלה פעמים רבות שורה גם בבתי הדין רוחם של חכמים שציוו להקל בדין עבור העגונות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריו של רבי חיים מוולוז'ין בתשובתו (חוט המשולש חלק ג סימן ד):

הנה העלובה הזו בוכה ומבכה על בעל נעוריה, ולאשר היא מפה קהילתנו שמה פניה עלינו, לשום לב אולי נוכללהמציא מזור למכתה להתירה מכבלי העיגון. והנה דבר זה מוטל על כל חכמי ישראל וגדוליהם לעיין ולפקחבשריותא דהאי איתתא, כאשר חשו חז"ל מאוד בתקנת בנות ישראל שלא יהיו עגונות.

אנו תקווה ששטר הביטחון יהווה חיסון מונע עבור כל נשי ישראל מפני סבל העגינות וצערה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"א תשרי תשע"ח