בעיית הממזרות היא האתגר המוסרי הגדול ביותר ביהדות, שכן הממזרים נענשים על חטא הוריהם ללא עוול בכפם. לכאורה, קיימים בתורה ציוויים מאתגרים יותר מבחינה מוסרית, כגון דיני מחיית זכר עמלק; סקילת מחללי שבת, בן סורר ומורה או שרפת בת כהן שזינתה, אולם חכמים מצאו דרכים לעקוף ציוויים אלה ולרוקן אותם מתוכן מעשי, ולכן הם נותרו כאתגרים תיאורטיים גרידא; מה שאין כן בשאלת הממזרות התקפה וקיימת עד ימינו.

'ממזר' או 'ממזרת' הם מי שנולדו כתוצאה מיחסי אישות האסורים מן התורה, לבד מן הנידה שילדיה מבעלה אינם ממזרים. בקטגוריה זו נכללים יחסים בין קרובי משפחה האסורים בקרבה מינית על פי התורה ('איסורי עריות'), וכן יחסים בין אישה נשואה לגבר יהודי שאינו בעלה. הממזרים אינם רשאים לבוא בקהל ישראל לדורי דורות. בפועל, ההגבלות ההלכתיות הן בעיקר בנושא חיתון וקבורה. לממזרים מותר להתחתן עם ממזרים כמותם ועם גרים, אך לא עם מי שנחשב 'קהל ישראל'. ילדיהם וצאצאיהם עד סוף כל הדורות גם הם ממזרים וחלות עליהן אותן הגבלות. הכתם הוא בלתי הפיך ועל כן הוא כל כך מאיים. אף שחכמים בתלמוד הורו שיש לכבד ממזר תלמיד חכם אפילו יותר מאשר כהן גדול עם הארץ, העמדה המקובלת בציבור כלפי ממזרים היא של נידוי, וכפי שהתבטא בפניי פקיד בכיר בבית הדין הרבני: 'היית נותנת לילד שלך לשחק עם ילד ממזר?! היית נותנת לילד שלך לשבת בבית ספר ליד ילד ממזר?!'

בנושא הממזרות דוברת ההלכה בשני קולות. מצד אחד רווחת התפיסה כי 'אין ממזרים בישראל', משום שחכמים עושים הכול כדי 'להציל' ילדים מגורל הממזרות. ואכן לאורך הדורות התפתחו שיטות שונות שאותן נראה להלן, כדי למנוע ממזרים; מצד אחר, השימוש באיום הממזרות נותר ככלי רב עוצמה לשליטה על גוף האישה ולשמירת הסדר החברתי, וחכמים לא ביטלו אותו לחלוטין כפי שעשו כאמור במקרים אחרים.

אחת הדרכים היצירתיות שנועדו להכשיר ילדים מממזרות ולמנוע מהם גורל אכזר, היא קביעת הגמרא 'רוב בעילות אחר הבעל' (חולין יא, ע"ב). כלומר, גם כאשר יש חשש שהילד נולד מגבר זר, הוא מיוחס לבעל של האישה ובכך נשאר במסגרת המשפחה. בעולם הישן, קביעה זו היטיבה עם כל הצדדים: הילד זכה לקורת גג, סודה של האישה נשמר, הבעל לא התבזה, והגבר שעמו נאפה לא היה צריך לפרנס את הוולד. הלכות נוספות שנועדו לצמצם מקרי ממזרות הם הכלל 'אין ממזרות בגויים' (שולחן ערוך אבן העזר ד, יט) כאשר הגבר שעמו האישה נאפה אינו יהודי; וכן הכלל 'אשת איש אינה נאמנת לפסול את בנה' (שם, ד, כט) המונע ממזרים במקרים שבהם העדות על כך מגיעה מהאישה. קביעות הלכתיות נוספות מותחות את המציאות עד לקצה, למשל, אם הבעל נעדר מהבית לתקופה ארוכה והאישה ילדה בפרק זמן זה, קובעת הגמרא שעובר יכול לשהות במעי אמו אפילו עד שנים-עשר חודשים; באותה מידה, אם הבעל נעלם לתקופה ארוכה

וחזר לביתו, והאישה ילדה ארבעה חודשים לאחר ששב, קובעת הגמרא שעובר יכול להיוולד גם לאחר ארבעה חודשים (שם, ד, יד). הגמרא אף מעמידה מצבים על-טבעיים כגון שהבעל 'בא בשם', כלומר, הופיע באופן נסי (באמצעות שם השם) וקיים יחסי אישות עם אשתו גם כשהיו במרחק זה מזה – ובלבד שהילד שנולד לא יוכתם בכתם הממזרות.

לצד קביעות המצמצמות את קיום הממזרים בפועל, נותנת ההלכה לבעל כוח להצהיר על ילד שנולד לאשתו שהוא אינו בנו, ובכך לממזר אותו. דין זה מכונה 'דין יכיר' (על פי הסוגיה בקידושין עח, ע"ב). כדי לסייג את הכוח הבלתי מוגבל שנותן דין זה לבעל לפגוע באשתו ובילדהּ, נקבע שהבעל אינו רשאי לטעון 'דין יכיר' אלא אם כן עשה זאת בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, למשל בתחילת ההיריון. דרך אחרת לנטרל את הכוח של 'דין יכיר' היא הטענה שהבעל מנסה להתחמק מחובת המזונות שלו כלפי הילד, ועל כן אין להאמין לו.

הלכות הממזרות הן חמורות ביותר ואכזריות כלפי הוולדות לדורי דורות. הגמרא במסכת קידושין (עא, ע"א) קובעת שלעתיד לבוא יטוהרו הממזרים, וכן מוסיפה 'משפחה שנטמעה, נטמעה' ומנחה שאין לחקור ולחטט כדי לאתר את הממזרים. היא אף ממליצה לממזרים לעבור לעיר אחרת כדי שיוכלו להיטמע בקלות. אם כן, הדואליות ההלכתית מבקשת מצד אחד לשמֵר את האיום כדי לשמור על הסדר החברתי – אך בה בעת היא מנסה לצמצם ככל האפשר את השימוש המעשי בו, כדי לא להרבות עוול כלפי מי שלא חטא.

הממזרות במדינת ישראל

מאז 1979 מנהלת מדינת ישראל, על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מאגר ממוחשב של פסולי חיתון ומעוכבי נישואין, המכונה 'הרשימה השחורה' ואין גישה אליה. היא הורכבה מרשימות שהיו בידי הרבנות והמועצות הדתיות עוד משנות החמישים וכוללת אלפי שמות, בהם כמה מאות הנכללים תחת הקטגוריה של 'ממזרים' או 'טעוני בירור לממזרות'. מלבדם, ישנה קבוצה גדולה מאוד, שלא ניתן לשער מהו מספרה, של 'מאוימי ממזרות' – אלפי אנשים ונשים שאמנם אינם כלולים ברשימת פסולי החיתון, אך מעליהם מרחף האיום שאם יפנו לרבנות בבקשה להינשא, הם יוכנסו לרשימה השחורה. המדובר בכל צאצאיהם של מי שנמצאים כבר ברשימת פסולי החיתון, בילדיה של אישה שנולדו פחות מ-300 ימים אחרי גירושיה, כאשר הגרוש לא רשום כאביהם והאב אינו ידוע, ועוד. כאשר אדם פונה לרושם נישואין כדי להירשם, נבדקים פרטיו ופרטי הוריו, ואם האב אינו בעלה של האם, הרושם עשוי לשלוח אותו להמשך בירור ולהעמקת הבדיקה.

עצם החשש להיכנס לרשימה, מהלך אימים על אנשים רבים. המחשבה של הורה שבנו או בתו עלולים להיכנס לרשימת מעוכבי הנישואין – משתקת ומשפיעה על עיצוב חייו ובחירותיו. יש לה השלכות עצומות על הקשר של האישה עם אבי היילוד, על מערכת היחסים של הילד עם אביו, ועל הסיפור האמיתי או השקרי שעליו יגדל הילד באשר למוצאו ולמשפחתו.

בתוך כך הופך איום הממזרות לרחף מעל החברה היהודית כולה. איום הממזרות נמצא למעשה בבסיס יחסי דת ומדינה במדינת ישראל, שהעניקה לרבנות בלעדיות בתחום המעמד האישי בגלל החשש שמא 'נהפוך לשני עמים שלא יכולים להתחתן זה בזה'. איום הממזרות נמצא גם בבסיס בעיית העגונות ומסורבות הגט, והוא הגורם המרכזי המאפשר לבעל לסחוט את האישה תמורת

הגט, משום שהאישה זקוקה לגט באופן נואש כדי להמשיך בחייה. גם החוק הקובע כי גם נישואין אזרחיים מחייבים גירושין בבית הדין הרבני, נשען על חשש זה (ייתכן כי בעתיד יקבעו הדיינים כי גם ידועים בציבור או מי שחלקו יחד חדר במשך תקופה, יהיו חייבים להסדיר בבית הדין הרבני את מעמדם האישי כדי למנוע מצב של ממזרות). למעשה, איום הממזרות נמצא בבסיס כל תחום המעמד האישי במדינה, ומקבל גיבוי בחוק. נוסף על כך, העובדה שבירור הממזרות והכשרת הממזרים שמורה אך ורק לבית הדין הרבני, העושה את עבודתו באופן חסוי ומעורפל, נותנת בידי בית הדין כוח רב עוצמה.

בעקבות הרבנות אימצה מדינת ישראל בחוק את הכלל התלמודי 'רוב בעילות אחר הבעל', ועל כן היא אינה מאפשרת לרשום את האב האמיתי של מי שנולד לאמו בתוך 300 יום מהגירושין או בעת שחיה בנפרד מהבעל (לעתים בשל סרבנות גט מתמשכת) – ומתעקשת לרשום כאב את הבעל, אף שידוע לכול כי הוא אינו האב הביולוגי, ובלבד שלא יוכר כממזר. הפתרון התלמודי שנועד להקל על האישה והוולד, הפך בימינו לעוול חדש – במקרים רבים שבהם טיפלתי, הילד אינו מקבל הכרה ומזונות לא מהאב הרשום שאינו מכיר בו (בצדק) ולא מהאב הביולוגי שמתכחש לו; בכך הוא נידון עם אמו לחיי עוני ובדידות ולחוסר זהות ושייכות. לכשיגדל, ייתכן מאוד שיתברר כי כל הסבל הזה היה לשווא, מכיוון שכשיבוא להירשם לנישואין הוא יזוהה בסופו של דבר כממזר ויהפוך לפסול נישואין.

מאותה סיבה המדינה אף מסרבת לאפשר לגבר, ללא אישור מנשיא בית הדין הגדול, לעשות בדיקת רקמות כדי לברר את זהות אבי הילד. אבל מדוע פסיקה של בית משפט צריכה להיות מועברת בכלל לבית הדין הרבני? למה אי-אפשר להיתלות בפסיקה ברורה שבדיקת רקמות אינה מהווה קביעה לגבי ממזרות? הרי לילדים הללו אין אב; הם נידונים לחיי עוני ואפילו הביטוח הלאומי מתנער מהם כי אין על מי להטיל תביעת מזונות בגינם.

*

לממזרים החיים בקרבנו אין קול; יותר מכל 'אחרים' בחברה שלנו, הם חיים בבדידות איומה ובהסתרה מתמדת. שיחות טלפוניות שקיבלתי מממזרים במסגרת עבודתי במרכז צדק לנשים, היו תמיד מצד פונים אלמונים, שלעתים מסרו שם בדוי ובדרך כלל התקשרו ממספר חסוי. הדברים נאמרו בלחישה ובחשש, ולרוב הם לא חזרו אליי בשנית. מי ישמיע את קולם? מי ייצא להפגין למענם? הם מתרחקים מהתקשורת ומסתירים את סיפורם בקנאות, מבלי לשתף אף לא זה את זה.

החשש מובן; פרסום עלול לפגוע לא רק בהם אלא גם במשפחתם ובצאצאיהם. בנוסף, הם יודעים כי בעיית הממזרות נפתרת במסורת ישראל באופן פרטני, כל מקרה לגופו, ולכן אין תועלת בכך שייצרו קשר עם ממזרים אחרים בניסיון לפתור את הבעיה מן היסוד.

לא פלא אם כן, שהמודעות לבעיית הממזרים כה אפסית בציבור הרחב. התפיסה הרווחת היא שהממזרים בינינו מועטים, ושבתי הדין עושים הכול כדי לצמצם את התופעה, כפי שעולה ממקורות ישראל. ואולם, הניסיון מלמד על מגמה הפוכה: בתי הדין מרבים בבירורים ובשאלות

החושפות אנשים רבים לממזרות, ומעבירים לרשימה שמות גם בלי ידיעתם של האנשים או הנשים שנחשדו ביחסי מין אסורים – בניגוד מפורש להלכה האומרת 'משפחה שנטמעה, נטמעה'. הרשימה השחורה הפכה בימינו לכלי כוחני המרבה עוול ולא מונע אותו.

*

סבל הממזרות אינו דומה לסבל שנגרם כגזרת גורל, כתוצאה משכול או חולי; זהו סבל שנוצר וממשיך להיווצר בשם ההלכה והדת, ובחסות החוק. את מחירו משלמים ילדים שנולדו לסיטואציה שנקבעה כאסורה, מבלי שחטאו או עברו על החוק - איזו מין חברה אנחנו, המאפשרת פגיעה כה קשה במי שאינו חטא? איזו מין דת יש לנו, שאינה יוצאת להגנת החלש אלא להפך, מתעמרת בו? מי האלוהים שלנו, שבשמו אנחנו מאפשרים עוול? איזו מין מדינה דמוקרטית בנינו, הנותנת יד לרמיסת זכויות בוטה כל כך?

האיום על הילדים הוא האיום האולטימטיבי על נשים, ועל כן זוהי הפטריארכיה בהתגלמותה. הנפנוף של הרבנות באיום הממזרות הוא שליטה מוחלטת של הממסד הגברי במיניות האישה. האם זו הסיבה שאנו מתקשים לראות זאת כפגיעה ומתעקשים להאמין כאילו 'מצילים' את הילדים? הרי לו רצו, היו הרבנים יכולים לפעול לביטול הרשימה השחורה ולא להגדלתה, ולהציע פתרונות הלכתיים כוללניים לצמצום התופעה, למשל:

א. עריכת קידושין על תנאי אשר יביאו לביטול הנישואין במקרה שנולד ילד ממזר.

ב. פתרון לנשים בדרך של הפריה חוץ גופית אשר על פי שיטות רבניות רבות עוצרת את הממזרות מלהמשיך לדורות הבאים משום שאין קיום של יחסים אינטימיים.

ג. החלטה כוללת של רבנים (הנסמכת על מסורת פסיקה) שאין לקבל שום עדות היכולה לממזר אדם.

ד. החלטה עקרונית של הרבנים שכולנו בחזקת ממזרים, משום שעם ישראל עבר בעיקר במאה השנים האחרונות תהפוכות רבות, נדידה עצומה ושואה, אשר הגדילו את הסיכוי שרובו של העם היהודי צאצא לממזרות, ועל כן עניין ממזרות עבר וחלף מן העולם.

כך או כך, הגיע הזמן להשתחרר מאיום הממזרות; לשחרר את היהדות מן הרעיון הזה, כפי שהיא ידעה להשתחרר מציווי העמלקי, משרפת בת כהן ומסקילת בן סורר ומורה – ובשלב הראשון אני פונה למדינה, למחוקק, להפסיק לשתף פעולה עם הדיכוי הזה. כאישה דתייה אני מתביישת שעדיין לא נמצא פתרון כוללני ומוחלט לנושא הממזרות; כאזרחית מדינת ישראל אני מזועזעת מכך שמדינה דמוקרטית מערבית עומדת מאחורי הרבנים ומגבה אותם ואפילו מסייעת להם לנהל רשימה שחורה המטילה אימה על הציבור כולו.

ילדים נולדים טהורים.