החוק הוא המקור העיקרי לסמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים. סעיף 1 קובע כי ענייני נישואין וגירושין יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים, כלומר שלבתי הדין תהיה סמכות בלעדית על נושאים אלו. בפסיקה הורחבה סמכות זו גם לבחינת כשרותם של אזרחים להינשא, כך שניתנה לבתי הדין סמכות לדון גם בעניינם של פסולי חיתון כגון ממזרים, גרים ופסולי חיתון נוספים. 

סעיף 2 לחוק קובע כי נישואין וגירושין ייערכו בישראל לפי "דין תורה". בפסיקה נקבע כי דין תורה פירושו מכלול הדינים וההלכות שנוצרו במשך הדורות כפי שהם מתפרשים על ידי דייני בתי הדין הרבניים - כלומר, ההלכה האורתודוכסית. למרות סעיף זה נקבע בפסיקה כי גם נישואין אזרחיים נתונים לשיפוטם של בתי הדין הרבניים, שהם הרשות המוסמכת להכריז על גירושין מנישואין כאלו.

סעיף 3 קובע כי לתביעת גירושין ניתן לכרוך עניינים נוספים הנידונים בין בני הזוג (מזונות אישה, מזונות ילדים, חלוקת רכוש, ועוד) כך שלבית הדין תהיה סמכות גם בעניינם. כיון שהסמכות בעניינים אלו היא סמכות מקבילה לזו של בתי המשפט למשפחה, נקבעו בפסיקה כללים הקובעים אלו נושאים ניתן לכרוך וכללים האמורים לקבוע באלו מקרים יזכה בית הדין בסמכות שיפוט בעניינים אלו ובאילו מקרים הסמכות תהיה של בית המשפט לענייני משפחה. 

שאר סעיפי החוק מסדירים את סמכותו הבינלאומית של בית הדין (4א-4ג), סמכות בענייני חליצה (5) ואמצעי חיוב וכפיית גט [6-8. חשוב לציין שעניינים אלו הוסדרו בפירוט רב יותר בחוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה-1995].