מכירים את הפיל שבחדר? זה שכולם מודעים לקיומו אבל נזהרים שלא לדבר עליו? אז פיל כזה נוכח לגמרי בהסכם קדם הנישואין החדש של ארגון רבני צהר – "הסכם מאהבה", אבל אף אחד לא ידבר איתכם עליו. יש שם בקמפיין להסכם (המבריק, אגב) דמות של גבר, עורך דין, שמעביר את המסר שמטרת ההסכם היא בעיקר לסיים את סכסוך הגירושין באופן נוח יותר, להוריד את הלהבות בין בני זוג בהליכי גירושין ולהקל על הפרוצדורה, וגם– להשאיר את עורכי הדין חסרי פרנסה, שכן ההסכם ייתר את הצורך בהם (כמובן שהקטע הזה בקמפיין סרקסטי). גם המבוא להסכם כולל מסר דומה: "מטרתו של הסכם מאהבה לדאוג לכך שגם בתקופת הפירוד  ידעו בני הזוג לשמור על כבודם ועל כבוד זולתם". כבוד, הסכמה, הדדיות, ביטחון, הם ביטויים ששזורים בדברי ההסבר ובפרסומות והסרטונים שמקדמים את ההסכם. חייזר שהיה מגיע מהחלל החיצון בוודאי היה סבור שארגון הרבנים מבקש לקדם את רווחתם של המתגרשים ולהקל עליהם בבעיות פרוצדוראליות שונות שעלולות להתעורר בכל מערכת משפטית קיימת. אבל כמובן שכל מי שמכיר את מערכת דיני הנישואין ההלכתית (שחלה במדינת ישראל על כולם) לא יכול להתעלם מה"פיל שבחדר" – אותה סוגיה שנעלמה מהמעטפת של ההסכם של צהר – כל הבעיות הקשות שיוצרים קידושין כדת משה וישראל: סרבנות גט ועגינות, יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים בין גבר לאישה ובמילים יותר ברורות, למי שלא הבין עד עכשיו: העובדה שנישואין כדת משה וישראל מפקיעים את חירותה של האישה ומפקידים אותה בידיו של בעלה, עד שזה יחליט לשחרר אותה. זה יכול להיות אף פעם, אגב.

הצעד שעשו רבני צהר בקידום הסכם קדם נישואין הוא חיובי מאוד. אבל דווקא מסיבה זו קשה לי להבין את הבחירה לטשטש את הבעיה המרכזית שאותה ההסכם אמור לפתור (ספויילר: ההסכם פותר את הבעיה באופן מוגבל ויוצר בעיות חדשות), משום שאנשים אמורים להבין על מה ולמה הם חותמים על הסכמים, בעיקר כשמדובר כאן על הסכם שנוגע לתחומים החשובים ביותר בחיים. אבל יש סיבה נוספת לבעייתיות שבטשטוש: המודל הסוציולוגי המפורסם של פלסטינר, אייבל וסאראט  (naming, blaming, shaming) מציע כי הדרך להתמודד עם עוולה  צריכה לעבור בהגדרת הבעיה (naming), בזיהוי הגורם לבעיה (blaming) ותביעה לסעד בגין העוולה (shaming). אם השיום של הבעיה לא מדויק, או מנסה לטשטש את הבעיה (כנראה שמסיבה של מדיניות - כדי לא לפגוע בדימויה של ההלכה), לא פלא שנקבל הסכם שפותר אותה באופן חלקי ויוצר גם בעיות חדשות.

אז מה הפיתרון שמציע הסכם מאהבה לבעיית סרבנות הגט? למעשה, ההסכם עושה שימוש במנגנון של לחץ כלכלי שעומד בליבה של הסכמי קדם נישואין רבים, ביניהם ה"הסכם לכבוד הדדי" הידוע. ההסכם קובע כי אם אחד מבני הזוג יבקש להתגרש, לאחר תקופה מסוימת הצד שיערים קשיים על סיום הנישואין יאלץ לשלם לצד השני סכום חודשי משמעותי, שיהפוך את סרבנות הגט לכזו שאינה משתלמת כלכלית. המנגנון הכלכלי אכן עשוי, באופן תאורטי, להמריץ את הצדדים שלא להערים קשיים על מתן הגט. ואולם צריך לשים לב שאם נבחר במנגנון זה כדרך שבה החברה מבקשת להתמודד עם בעיית סרבנות הגט, המשמעות היא שלמעשה הפקרנו את כל הנשים שהבעל שלהן עשיר ולכן לא אכפת לו להמשיך לסרב לגט ולשלם; את הנשים שהבעל שלהן פשוט יצפצף על ההתחייבות ולא ישלם ולא ייתן גט; את הנשים שהבעל שלהן נעלם או ירד למחתרת; וגם את הנשים שבן זוגן נכנס לתרדמת חס וחלילה או אינו יכול לתת גט מסיבות נפשיות או רפואיות. לצערנו, המצב האחרון לא כל כך נדיר לנוכח המצב הביטחוני במדינת ישראל. לכל אלה הסכם עם מנגנון כלכלי פשוט לא יעזור.

ואולם, מעבר לפיתרון החלקי שמציע הסכם מאהבה (שהוא גם מנת חלקו של ההסכם לכבוד הדדי), הבעייתיות המובהקת שבו טמונה בסעיפים 5 ו-7 שיוצרים תניית בוררות. היינו: את ההסכם יאכוף בורר בלבד, לא בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני. ובנוסף, אם תסמנו וי קטן ליד סעיף 7 (וכמובן, כשאתם מגיעים לחתום על ההסכם אתם לרוב לא מקבלים ייעוץ משפטי אז יתכן שזוגות רבים יבחרו בכך בטעות) – אתם מפקיעים את סמכותם של בתי המשפט מכל סכסוך עתידי שהתגלע ביניכם חס וחלילה ומונעים מעצמכם, אולי בטעות, זכות אזרחית יסודית של גישה לערכאות. לא שופט יכריע במחלוקות שביניכם, אלא אדם חיצוני למערכת המשפט שאותו ימנה, לבחירתכם מראש, יו"ר ארגון צהר או יו"ר לשכת עורכי הדין.

הבחירה של ארגון צהר להפריט עבור הזוגות החותמים את מערכת המשפט עשויה להקים קשיים באכיפת ההסכם, ובכך יצא שכרם בהפסדם. שכר הטרחה של הבורר יקר מאוד, בודאי שיותר מאגרת בית המשפט, מה שיקשה על אכיפת ההסכם על הצד החלש מבחינה כלכלית, שהיא בדרך כלל האישה. על פי ההסכם, הבורר אמור לתת החלטה בנוגע לאכיפת ההסכם מבלי שיהיה כפוף לדין המהותי במדינת ישראל או לסדרי דין ודיני ראיות, מה שעשוי להביא לחוסר שקיפות ולשרירותיות, ומטבעם של דיני הבוררות – כמעט ולא ניתן לערער על החלטת הבורר. בנוסף, הבורר יכול לתת את החלטתו ללא הגבלה בזמן, עובדה שעלולה לעכב עוד יותר את מתן הגט. במילים יותר ברורות: נעשה בהסכם הזה כל מאמץ כדי להקשות על יישומו.

ואולם מעבר למקל שהוכנס לגלגלי המנגנון שאמור לפתור את בעיית העגינות באמצעות הבוררות, יש לעמוד על כך שבמשקפיים פמיניסטיים הליכי משפט אלטרנטיביים (כגון בוררות או גישור) נחשבים כבעייתיים עבור הצד החלש – ובמערכת הגירושין הישראלית היא האישה (ניתן לקרוא בהרחבה את מאמרן של ר' בוגוש ר' הלפרין קדרי וי' רונן "מגדר וגישור בהליכי גירושין", המשפט ז, תשס"ב). הסיבה לכך נעוצה בהעתקת יחסי הכוחות למגרשו של הגורם השיפוטי או המגשר, וזניחת שיח של זכויות שמשפר את מעמדו של הצד החלש. כך למשל, סוגיות רכושיות כגון חלוקת כספי פנסיה, חלוקת נכסי קריירה ואפילו דירת המגורים של בני הזוג, פותחו בעשורים האחרונים על ידי בתי המשפט, במגמה ליצור איזון לטובת הצד החלש. לגבי כל אלה לא ברור כיצד בורר החיצוני למערכת בתי המשפט יפסוק בהן. כדי לסבר את האוזן יש להדגיש שבמדינת ישראל לא ניתן לחתום ברוב המקרים על הסכמי בוררות כשמתקיימים יחסי עובד מעביד. זאת בדיוק על רקע ההבנה, שבמקרה של פער ביחסי הכוחות, הצד החלש זקוק להגנה על זכויותיו במסגרת הליך שיפוטי. וכאשר יחסי הכוחות הם כאלה שלצד אחד יש שליטה על החירות של הצד השני, ברור שמדובר בפערים שלא נופלים מאלה שביחסי עובד מעביד.

אז מהי העצה הפרקטית? עדיף לחתום על הסכם מאשר לא לחתום כלל. אם אתם מחליטים לחתום על ההסכם של צהר, לכל הפחות אל תסמנו "וי" על סעיף 7, שמקנה סמכות מלאה לבורר בכל הנושאים הנלווים לגירושין. ומכל מקום, ההמלצה היא לחתום על הסכם אחר, ובעיקר על כזה שנותן מענה גם ל"פיל שבחדר".