מסופר בתלמוד על ברוריה, תלמידת החכמים הכמעט יחידאית באותה תקופה, שגערה ברבי מאיר שמתפלל למותם של הרשעים. ברוריה לימדה את רבי מאיר ואותנו שהפסוק מתהלים "יתמו חטאים מן הארץ" מורה שיש לייחל למיגור החטאים – המעשים, ולא למותם של בני האדם הרשעים החוטאים.

את אותה תפילה אני מוצאת את עצמי נושאת בימים אלה, סביב הסערה בעניין עתירתו לבג"ץ של סרבן הגט עודד גז. גז טוען בפני בית המשפט העליון, שיושב היום על המדוכה בהרכב מורחב, כי בית הדין הרבני נעדר סמכות להטיל סקנציה של שיימינג על סרבני גט. התגובות שאני נתקלת בהן ברשתות החברתיות מביעות פליאה, תדהמה ובעיקר כעס על החוצפה ועזות הפנים של גז ששולל את חירותה של אישתו כבר מספר שנים, ובינתיים הספיק להיות מפוטר מעבודתו ולהבריח את עצמו לחו"ל בניגוד לצו שיפוטי שאסר עליו לצאת מהארץ.

עם הקריאות המוצדקות והפבלוביות הללו אני כמובן מזדהה, ויחד עם זאת אני מבקשת מכולם להפנות את הזרקור אל החטא ולא אל החוטא. הבעיה שאיתה אנחנו מתמודדות, כמי שמייצגות נשים מסורבות גט ב"מרכז צדק לנשים", אינה עודד גז ואינם מאות או אלפי סרבני הגט האחרים. הבעיה היא מערכת נישואין וגירושין שמעניקה את מפתחות החירות של האישה בידיו של בן זוגה, הבעלים שלה. כל עוד לא יחול שינוי בשיטה תמיד יהיו נשים עגונות. וזו יכולה להיות כל אחת מאיתנו, גם אם נדמה לנו שלי ולך ולאחותך זה לא יקרה. גם אם בית הדין יואיל לעשות שיימינג נגד כל סרבני הגט, ויכניס היום לכלא את כל הבעלים המעגנים, תמיד יהיו עודד גזים שלוקחים לקצה את הכוח שיש להם בידיים כדי לאמלל את נשותיהם. בעלה של צ' יושב בכלא כבר 13 שנה והעקשנות שלו גוברת גם על התנאים הקשים ביותר וצ' עדיין עגונה. בעלה של נ' ברח לחו"ל והיא כבר 9 שנים מתחננת להשתחרר ממנו. בעלה של ל' נפצע למרבה הצער בתאונת דרכים והיא כבולה אל גופו ששרוי בתרדמת ולעולם לא יתעורר. אם השיטה לא תשתנה מהשורש, המשמעות היא שאנחנו משלימים עם המצב שבו מסתובבות בינינו נשים שההלכה (והמדינה) כבלה את המיניות שלהן והרחם שלהן לנצח, שכן הן לא יכולות ללדת ילדים שאינם ממזרים ומנועות מקשר זוגי. וזו הסיבה שאני לא מתרגשת מהדיון הכמעט מיותר שיתקיים היום בבג"ץ. האם אישתו של עודד גז תהיה חופשיה במקרה שבו בג"ץ יקבל היום את עמדתה ולפיה לבית הדין יש סמכות לעשות לבעלה שיימינג? התשובה כמובן שלילית, שכן גז כבר הוכיח ששיימינג, פיטורין מהעבודה וצו עיכוב יציאה מהארץ מעניינים לו את קצה הציפורן. ומשכך, כל עוד אין אף גורם שמתכנן בזמן הקרוב ליטול מאדון גז את מפתחות החירות של אישתו, הדיון היום הוא כמעט אקדמי. גם אחריו גב' גז ואחרות יהיו עגונות.

מיגור החטא שאותו אנחנו דורשות, בניגוד לברירה בפינצטה של כל סרבן גט בנפרד, יתבטא בניטרול כוחו של הבעל בשליטה על הגט. השינוי יכול – וצריך – להעשות בכלים הלכתיים לחלוטין. בין אם באמצעות שינוי אקט הקידושין, התניית הקידושין בתנאים מסויימים או שימוש בסמכויות של בית הדין להפקיע קידושין. שינוי כזה יהלום מוטיב מאוד מרכזי במחשבתה ובאדניה של היהדות – החירות. העם שמאורע הולדתו נקשר ביציאה לחירות, והכיר בחשיבות שבחירות האדם – "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", חייב להתחיל להכיר בכך שגם נשים הן בריות שיש לדאוג לחירותן המלאה.

שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, "בוקר טוב, בחורים. איך המים?" ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, "מה זה לעזאזל מים?"

(דיויד פוסטר- וואלאס)

....

התובנה של סיפור הדגים היא שלעיתים המציאויות הכי מובנות מאליהן והכי חשובות, יהיו לעתים קרובות אלה שהכי קשה לראות אותן ולדבר עליהן. ובכל זאת:  תתחילו לדבר על החוק הבעייתי - על הגט - ותפסיקו לדבר על עודד גז.