שלושה סיפורים פורצי דרך התרחשו ב-50 הימים האחרונים, בכל אחד מהסיפורים בית דין אורתודוכסי הודיע לאישה נשואה כי היא יכולה להמשיך בחייה למרות שלא קיבלה גט מבן זוגה. מדובר בשלוש טרגדיות שונות עם קשר ברור ביניהם, כפי שנפרט בהמשך. את הסיפורים נכנה מקרה צביה, מקרה גז ומקרה בן חיים.

ב-4 ביוני השנה כינס ארגון "מרכז צדק לנשים" בבית הכנסת האיטלקי הירושלמי בית דין רבני פרטי בראשותו של הרב פרופ' דניאל שפרבר. אל בית הדין נכנסה צביה גורודצקי, אישה בת 54 שביקשה לפני כ-20 שנה להתגרש מבעלה. הבעל סירב לתת גט לאישה מאז ועד היום, ומשום כך הוא שוהה בכלא כבר כמעט שני עשורים. בסוף הדיון הקצר פסק בית הדין המיוחד כי צביה אינה נשואה – הקידושין מבוטלים. בדיוק שבועיים לאחר הכינוס התקדימי של בית הדין הפרטי, פרסם בית הדין הרבני בחיפה פסק דין שקובע שנישואיה של ג' מבוטלים, וזאת ללא שבעלה נתן לה גט. פסק הדין ניתן לאחר שבעלה לשעבר של ג', ד"ר עודד גז, מרצה לשעבר באוניברסיטת תל אביב, סירב לתת לה גט, ותחת זאת ברח מהארץ עם דרכון מזויף. המקרה של גז התפרסם לפני מספר שנים לאחר שבית הדין הרבני החליט להורות על פרסום שמו ברשתות החברתיות בתקווה (נכזבת) שהשיימינג ישכנע אותו לתת גט לאישתו. לאחר שברח לחו"ל קם חשש ממשי שהאישה תישאר עגונה שנים ארוכות (אם לא לנצח) לנוכח העקשנות שהפגין. ומקרה בן חיים – המקרה השלישי - התרחש ביום שני האחרון, כאשר בית הדין הפרטי בראשות הרב שפרבר התכנס שוב וביטל את נישואיה של אושרת בן חיים, אישה שבעלה לשעבר נמצא בחו"ל ומסרב במשך שנים לתת לה גט. כאן נכנס גם חשש ממשי לטרגדיה נוספת, כאשר האישה חיה כבר בזוגיות עם אדם אחר ונמצאת בהריון מתקדם ונפל חשש שהרבנות תכיר בוולד כ"ממזר". ביטול הנישואין הביא לכך שעל פי ההלכה העובר לא ייחשב כממזר ולא יוטל כתם עליו ועל צאצאיו עד עולם (בהנחה שהרבנות תכיר במשמעות הפסק בבוא העת).

המשמעות והקשר של המקרים יידונו בהמשך, ואולם חשוב לספר איך הדברים החלו להתבשל לפני קצת יותר משנה. במוצאי יום העצמאות 2017 פגשתי את צביה גורודצקי, אישה בת 54 שמנהלת מאבק על החירות שלה והזכות שלה לאוטונומיה כבר מאז שהיתה בת 31. צביה עייפה מהדיונים הבלתי נגמרים בפני בתי הדין הרבניים נשברה לרסיסים כשהדיינים בבית הדין בירושלים אמרו לה שאין כל דרך לפתור את הבעיה שלה וכדאי שתדע ש"יש נשים שנשארות עגונות כל חייהן". במר לה החליטה צביה לנתב את המחאה שלה לשביתת רעב מול הכנסת, זו שלתפיסתה עשויה להביא לפיתרון למצבה. כשבאתי להזדהות עם צביה וביקרתי את שולחן המחאה הקטן שהקימה פגשתי באישה נחושה וחזקה. אישה שומרת מצוות עם אמונה גדולה. כאישה מאמינה בעצמי לא הייתי מסוגלת לשאת את המחשבה על הדברים שנאמרו לצביה בבית הדין, לא יתכן שההלכה יכולה להיות כל כך אכזרית. מאחר שצביה נואשה מבית הדין הממלכתי, וממילא לתפיסתה נזקקה בעיקר לפתרון הלכתי למצבה, החלטתי לעזור לה להגיע לאנשי הלכה שאינם כפופים למערכת בתי הדין הרבניים הרוויה בפוליטיקה ובתפיסות הלכתיות נוקשות. עוד באותו יום פניתי לתלמיד חכם חשוב מהציונות הדתית שמתעסק מעת לעת בנושא מסורבות הגט. לאחר שהעברתי לו את החומר בעניינה של צביה הוא ענה תשובה אחת: "לא נראה לי שיש מוצא למקרה הזה, אבל אתייעץ עם רבנים נוספים". קצה החוט הראשון הגיע בעקבות שיחה שלי עם תלמיד חכם אחר שהעלה סברה עקרונית לכך שניתן לבטל את הקידושין באמצעות יסוד הלכתי שמניח שבזמן הנישואין האישה לא היתה מוכנה להתקדש אילו היתה יודעת על המצב הקיצוני שאליו תגיע (בשפה הלכתית "אומדנא דמוכח"). לאחר שהעביר לי חוות דעת והסכמה עקרונית להצטרף להרכב רבנים פרטי, עבדנו כדי למצוא עוד שני רבנים שיצטרפו להרכב. העמל היה מורכב, בעיקר כיוון שדבר מעין זה, בנסיבות כל כך קיצוניות של סרבנות גט, לא נעשה עדיין במדינת ישראל. במשך כמעט שנה התמקדנו בכתיבת פסק הדין (-הרבנים) ובאיתור של רבנים שיתמכו ויצטרפו להרכב (-אני) ובצדדים הלוגיסטיים של הקמת בית הדין – שמו של בית הדין, המקום שבו ישב ואפילו הלוגו (-צוות מרכז צדק לנשים). בסופו של יום הגענו כאמור אל היום המיוחל וצביה קיבלה את המוצא ההלכתי שלו ייחלה במשך שנים – בית הדין קבע שהיא לא נשואה לאיש שמירר את חייה במשך שנים.

שלושת פסקי הדין שניתנו ב-50 הימים האחרונים מבטאים מהפכה עם השלכות רוחב רבות (ואין כאן המקום להרחיב על ההשפעה של מקרה צביה – החוץ ממסדי על המוטיבציה לזירוז ופרסום תאומו הממסדי – מקרה גז). התפיסה ההלכתית המרכזית היא שאישה רשאית לצאת מנישואין רק באמצעות גט שהאיש נותן ברצונו או אם הוא הולך לעולמו. מדובר בתפיסה הלכתית שמקימה עוולות בלתי נתפסות כלפי נשים בלבד. אם האיש מסרב לתת גט במשך שנים, או שהוא נעלם או נמצא חלילה במצב של קומה – האישה עלולה להיות עגונה לנצח, ללא אפשרות להינשא או ללדת ילדים שאינם פסולי חיתון. שלושת המקרים מבטאים התעצמות של התפיסה שלפיה ניתן לבטל נישואין בדרכים נוספות למעט ביטול הגט. אולי כל המקרים עסקו במקרים קיצוניים וקשים, אך אין ספק מדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בין נשים עגונות לבין הכלי של ביטול קידושין שעוד יתפתח בעתיד (יש לציין שבארה"ב פועל בית דין בינלאומי שמשתמש בכלי הזה כבשגרה). אבל מעבר לשאלת העוולה כלפי נשים, כדאי להסתכל על המקרים הללו גם בפריזמה של יחסי דת ומדינתה ומעמדו של הממסד הדתי הרשמי: מקרה צביה ומקרה בן חיים מבטאים חוסר אמון מוחלט (גם של רבנים אורתודוכסים) בבתי הדין הרבניים והרבנות הראשית. אם בשנים האחרונות ראינו מהפכה בהפרטת שירותי הדת בתחומי הגיור, הכשרות, ולאחרונה גם הנישואין (על שני האחרונים חתום ארגון "השגחה פרטית"), הרי שהצעד האחרון מסמן מגמה של הפרטת מוסד הגירושין. במשך שנים נשים נאנקות תחת הממסד הדתי הנוקשה, וכעת נוצר סדק בלתי מתאחה במוסד היחיד שאמון על גירושין של יהודים במדינת ישראל. אנחנו עוד רחוקים מסופו של התהליך, אך אין ספק שנבנתה כאן אבן נוספת לקראת חופש דת במדינת ישראל ולקראת דיני גירושין צודקים בהלכה היהודית.