מגילת אסתר קוראת תיגר על השכל הישר וההגיון הבריא. שום דבר בה אינו כפי שהוא נחזה: אסתר היא לא סתם אחת מאותן נשים שהתקבצו אל חצר המלך, אחשוורוש מתגלה כיותר ליצן מאשר מלך, המן מניח שהוא האחראי אבל השליטה כלל לא בידיו – ואנשי פרס אמנם מאמינים שאסתר (אישתאר) ומרדכי (מורדוק) הם אלים שמגינים על הממלכה, אבל אנחנו הקוראים יודעים את האמת. ההיגיון הבריא במגילה משובש לחלוטין.

ברוח זו של מגילת אסתר, אני רוצה לערער גם על המוסכמות המקושרות ל"עגונות" – נשים המוחזקות בכח בכבלי נישואיהן, ממש כמו אסתר. אנו, אקטיביסטיות יהודיות פמיניסטיות, זוכרות את מצוקתן של אותן העגונות ביום העגונה שחל בתענית אסתר, יום אחד לפני חג הפורים.

על פי המוסכמה החברתית הנהוגה, מעט מאוד נשים יהפכו אי פעם לעגונות – נשים שהן בנות ערובה של בעליהן, משום שאלה ממאנים לתת להן גט (שטר גירושין הלכתי).

בתי הדין הרבניים בישראל טוענים שיש רק קומץ של עגונות "אמיתיות" – אלא שהם פועלים על פי הגדרות נוקשות מאוד: מבחינת בתי הדין, אישה לא נחשבת לעגונה אם היא מבקשת גט אבל אינה נכנעת לדרישות "הסבירות" של בעלה בתמורה לגירושין, כמו תשלומים גבוהים תמורת הגט; אם תיק הגירושין שפתחה בבית הדין הרבני נסגר לאחר שנים של חוסר פעילות; אם היא לא מצליחה להוכיח כראוי עילת גירושין שתבסס "חיוב גט" (לשם ההבהרה: טענות של אלימות, בגידה או התעללות אינן מבססות צו חיוב) – ועוד דוגמאות רבות. למעשה, תחת הגדרות בית הדין הרבני, כמעט בלתי אפשרי להיחשב רשמית לעגונה.

אנחנו, האקטיביסטיות, לא מסכימות עם ההגדרות של דייני בתי הדין הרבניים למונח "עגונה" – כמו גם עם הנתונים שמובאים על ידם בנוגע למספר הנשים המצויות במצב זה. אנו טוענות שמספר הנשים המוחזקות ללא רצונן בכבלי נישואין כושלים עומד על אלפים רבים; שמאז קום המדינה יותר מ-100,000 נשים הוחזקו בכח בנישואיהן; שאלפי תיקים בבתי הדין הרבניים נסגרו ללא החלטה; שאחת מכל שלוש נשים שמתגרשות תשלם עבור החירות והחופש שלה.

האמת היא שלא רק הרבנים אלא גם אנו, האקטיביסטיות הפמיניסטיות, מעריכים בצורה חסרה את מספרן של הנשים היהודיות הלכודות בנישואיהן. האמת העצובה היא שכולנו, כל הנשים שנישאות כדת משה וישראל, נמצאות במצב זה. ההיגיון הבריא אולי אומר שהנישואין ביהדות הם אקט נשגב ואלוהי של קידושין, אך המציאות המשפטית היא שהמונח "קידושין" בהקשר של נישואין יהודיים משמעותו "הקדש" – דהיינו סוג של נאמנות משפטית שבמסגרתה המקדש "שם בצד" נכסים לטובתו הבלעדית.

הנישואין ביהדות דורשים כי הבעל (מילה שמשמעותה בעלות או אדנות) יקדש את האישה בטקס "קניין" משפטי-ציבורי שנערך במהלך החתונה. במסגרת הטקס, הבעל קונה את האישה לעיני עדים, ומתחייב לספק לה את צרכיה הבסיסיים כמפורט בכתובה. לאחר מכן הבעל מקדש – "שומר בצד" – את האישה, המיועדת כעת לשימושו המיני הבלעדי. מאחר והאישה היא כעת קניינו של הבעל והנכס המיני הבלעדי שלו, הבעל – על פי דין תורה – הוא היחיד שיכול לשחרר מרצונו החופשי את האישה ממערכת היחסים. כדי לעשות כן, עליו לתת לאישה גט – שהוא שטר שחרור.

לכאורה, רובנו מוחזקות בתוך כבלי הנישואים היהודיים שלנו על ידי בעלים טובים ונחמדים. האמת היא, שאנו נמצאות בכלוב מוזהב, מרוצות מהבעל/אדון שבחרנו לעצמנו ועיוורות למבנה המשפטי הקושר אותנו אליו. כולנו לכודות ברשת של המחויבויות התרבותיות והמשפחתיות שלנו, של הרגלים ושל מסורות. רובנו לעולם לא ניאלץ לבחון את רצונו הטוב של האדון שבחרנו לעצמנו, ולבדוק האם הוא אכן יסכים לשחרר אותנו מהכבלים המשפטיים שקושרים אותנו אליו, אם נבקש לעשות כן. לחלקנו יהיה פחות מזל: הבעלים שלנו יכולים להחזיק אותנו בנישואינו ללא מוצא, אפילו לנצח. במקרים מסוימים אולי נידרש לשלם להם עבור החירות שלנו. במקרים אחרים הבעל כלל לא קובע מחיר עבור השחרור ואנו נותרות נתונות לחסדיו לנצח.

בישראל, המדינה דורשת מכל אישה יהודיה שרוצה להתחתן להכניס את עצמה למצב שבעת ה"קניין" וה"קידושין" של החתונה היא נכנסת לכבלי קשר נישואין ללא מוצא. אין נישואין אזרחיים בישראל. כדי להימנע מנישואין ללא מוצא, חלק מהנשים היהודיות בישראל בוחרות להינשא בטקסים אזרחיים מחוץ למדינה. אחרות בוחרות להתחתן בטקס דתי מחוץ לרבנות, תוך שהן מתנות את הנישואין ביכולתן לחלץ את עצמן, ללא הסכמת בעליהן, במקרה שהנישואין ייכשלו. חלק מהנשים בוחרות לחיות כידועות בציבור עם בני זוגן תוך שהן נמנעות בכוונה מנישואין שמקבלים גושפנקא מהמדינה או מכל סמכות דתית רשמית.

חלק ממערכות היחסים האלו יעילות יותר בכל מה שנוגע לחילוץ של נשים מקשר נישואין כושל ללא הסכמת "בעליהן", אחרות פחות. אנחנו ב"מרכז צדק לנשים" ממליצות שכל אישה שבוחרת להינשא כדת משה וישראל תחתום על הסכם קדם הנישואין שלנו, "שטר לנישואין בצדק", שנועד לייסד ברית נישואין יהודית הוגנת וצודקת יותר.

אנו האקטיביסטיות, שיכולות לראות מעבר למוסכמות הקבועות – חייבות לעזור לנשים לנווט בין האלטרנטיבות השונות, לחשוף את ההטעיה הטמונה ב"הגיון הבריא" של נישואין יהודיים, ולהרים את קולנו נגד השבי בכבלי הנישואין. משום שבדיוק כמו אסתר, אנחנו לא יכולות לשתוק. מפני שאם נשתוק, רווח והצלה יעמוד ממקום אחר (מגילת אסתר, ד', י"ד).