פסק הדין דן בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בטענה בדבר הפרת הסכם גירושין במסגרת מחלוקת רכושית בין בני זוג, לאחר שתם הליך הגירושין ביניהם. 

בית המשפט העליון קבע כי בית הדין הרבני שואב את כוחו וסמכויותיו מחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, ואין לו אלא את אותן סמכויות שיפוט שחוק המדינה מעניק לו. במקרה זה אין לבית הדין סמכות לדון לפי ס' 1 לחוק שכן מדובר בנושא רכושי לאחר פקיעת נישואי הצדדים, וכן אין מדובר בנושא הכרוך בתביעת גירושין. כמו כן לא קנה בית הדין סמכות מכוח הסכמת הצדדים , שכן סמכות זו לפי ס' 9 מוגבלת לענייני המעמד האישי אשר אינם כוללים תביעה רכושית. לא קיימת לבית הדין סמכות נלווית או נמשכת שכן מדובר בתביעה חדשה.

בית הדין חרג מסמכותו הנתונה לו בדין בהכריעו בתביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בהסכם גירושין, והחלטותיו בטלות.