עתירה נוספת של 'נשות הכותל' למימוש זכותן לקיום תפילה כמנהגן בעזרת הנשים שברחבת הכותל כפי שזו הוכרה בבג"ץ 257/89, וכנגד עמדת הממשלה לפיה אין לאפשר לעותרות להתפלל ברחבת הכותל המערבי מטעמים של שמירה על הסדר הציבורי, אך ניתן להציע להן מקום חלופי נאות בתחומי הגן הארכיאולוגי.

בית המשפט קיבל רבות מטענות העותרות וקבע כי הכרה בזכותן של העותרות להתפלל כדרכן ברחבת הכותל כרוכה בפגיעה ברגשותיהם של ציבורי מתפללים אחרים. על הממשלה היה למצוא פתרון שיש בו משום צמצום הפגיעה ולא מניעתה מכול וכול, שכן מניעה לחלוטין של פגיעה ברגשותיהם של מתפללים אחרים אינה יכולה להיות מושגת אלא בשלילת זכותן של העותרות. כמו כן ביקר בית המשפט את ייחוס המשקל המכריע לעמדת המשטרה וקבע כי החשש מפני תגובה אלימה אינו מהווה שיקול שבכוחו להצדיק את שלילת זכותן של העותרות לקיום תפילה כמנהגן בכותל המערבי.

יחד עם זאת נמנע בית המשפט מלקבוע הסדרי ביצוע אשר יאפשרו לעותרות לממש את זכותן לתפילה באתר הכותל המערבי, אלא הורה לממשלה לקבוע את ההסדרים ואת התנאים המתאימים לכך בהתאם לזכות העותרות כפי שזו הוכרה בפסק הדין הקודם, ופורשה בפסק דין זה.